<h1>העיטור אות ש' שיתוף</h1>
<h2>דף מה.</h2>
גרסינן בפרק כל הנשבעין אלו נשבעין שלא בטענה השותפין האריסין והאפטרופסין ואסיקנא נשבעין בטענת שמא מאי טעמא משום דמורו ודוקא בנכסים שטרחו והרויחו מורו במה שלא טרחו לא מורו. ואמר רב נחמן והוא שיש כפירת טענה ביניהן שתי כסף בשמא אתה חייב לי שתי כסף וזה מודה לו במקצת שהוא כעין דאורייתא שמע מינה דלא מחייב שותף שבועה אלא אם כן מודה במקצת. ודוקא שנתעסקו שניהם בממון אבל אם אין האחד מתעסק בו וחבירו מודה אין חבירו יכול להשביעו בשמא ואם זה אומר נתעסקת וזה אומר לא נתעסקתי נשבע שבועת היסת על טענת בריא ומגלגל עליו טענת שמא אבל לכתחילה אינו יכול להשביעו ולומר לו כיון שהיית שותף עמי בממון שמא נשאת ונתת בו אלא נעשה זה משועבד לזה וזה אינו משועבד לזה ואינו נשבע אלא אם כן שניהם נתעסקו בממון. והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהן מן הממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. וכל שכן אם נתן ראובן לשמעון ממון בתורת עסקא ונתן שמעון ממנו ללוי בעיסקא משביע ראובן ללוי שבועת השותפין דאמר ליה ממונא דידי הוא ושליחותא דידי עבד ואם השביעו שמעון ללוי קיימא לן שבועה לאחד שבועה למאה.
ואיכא מאן דאמר דאפילו אשת שותפו משביע כדין אשה נושאת ונותנת בתוך הבית כדאמרינן אפילו אשתו של שומר נשבעת דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (עי' ב"מ ל"ו:) דאם לא כן נמצאת אשה גובה לממון השיתוף ועושה סחורה בממון השיתוף ולאחר חלוקה מחזרת לבעלה. ואם התנו מתחילה שלא להשביע נשותיהן תנאי ממון הוא וקיים ואין עליה אלא חרם סתם. ואיכא מאן דאמר דלא עדיף שותף מבעל דהא בעלה אינו יכול להשביעה אלא בסוף אבל בטענת בריא משביע לה ואף על גב דקיימא לן (ב"ק פ"ז.) כי אמרי חרש שוטה וקטן והאשה דאמרינן פגיעתן רעה הני מילי בחבלה אבל גניבה וגזילה והוא ידוע אצלה משביעין אותה הני מילי בטענת בריא אבל בטענת שמא לא. וכתב הרב קרובנו דינא דשבועת שותף עם אשת שותפו כדין אשה עם בעלה ופסק רב אלפס דהלכה כתנא קמא דאם הושיבה חנונית או שמינתה אפוטרופוס הרי זה משביעה ואם לאו אינו יכול להשביעה בשותפות נמי הלכתא היכא שבעלה יכול להשביעה כגון שמינתה אפטרופוס מאותן נכסים השותף משביע אשת שותפו על טענת שמא ואם לאו אינו יכול להשביעה. ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית בין אלמנה בין אשת איש. ומסתברא דאפילו פטר ראובן לשמעון משבועה אי נמי פטר שמעון את לוי משבועה עדיין ראובן משביע ללוי אלא אם כן פטר הוא והבאים מכחו כדתנן (כתובות פ"ח:) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל משביע הוא את יורשיה ויורשיה שנתן לה רשות להיות בניה אפטרופין כדפרישית בנאמנות דמשאיל שנתן רשות להשאיל וכו' ואף על גב דקיימא לן תנאי ממון קיים הני מילי דלא קא מחייבי לאחריני כדאיתא התם.
<h2>דף מח:</h2>
והכין שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק ובתשובות תרין שותפי דמית חד מנהון ולא אשתבע אי נמי חד מנייהו חשיד לית דינא לאשתבעי לאידך. ירושלמי (פ"ז דשבועות ה"ח) אמר רבי יוסה בר בון הדה דתימר בנושא ונותן שלא בחשבון אבל נושא ונותן בחשבון לא בדא. ואהין בן בית עוד הוא נושא ונותן בלא חשבון "חלקו השותפין אינו יכול להשביעו" (מתני' מ"ה.) פר"ש שלא תקנו רבנן שבועת השותפין אלא כעין דאוריתא וכי אית ביה מההוא עיסקא הוה ליה כמודה מקצת ומשתבע ואי לא לא והיינו טעמא דבעינן שיהא ביניהם טענת שתי כסף דאי משום מחילה כי נתגלגלה שבועה ממקום אחר אמאי משביעו. ואיכא דפריש טעמא משום מחילה ונפקא מינה להיכא דלא ידע דמחיל דמשבעינן ליה. וכתב הרב החסיד ז"ל וחכמי נרבונא פסקו דינם דטעמא משום מחילה. בתשובה לרב האי גאון חלקו אין בו זמן אלא בחלוקה בלבד מחל. ואמר רב אלפס אם אמר הנתבע חלקתי וזה אומר לא חלקנו ואית לי גביה כך וכך משביע ליה על טענת בריא שבועת היסת ונשבע על טענת שמא בגלגול. ובתשובות דיליה מאן דאמר לא חלקתי אי אתא בטענת שמא לית ליה עליה דהאיך אלא חרם סתם דלא אשתייר גביה מידי ופטור. וסברא הוא דלא משבעינן שבועת היסת אלא על כפירת ממון והאי טענה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת שבועה היא. ואי לאחר שחלקו אתא ותבע ליה בטענת שמא מחרמינן ליה חרם סתם על מאן דגזל ליה מההוא שותפותא "נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר" (מתני' מ"ה.) איכא מאן דאמר דוקא שחלקו בסתם אבל פטרו זה את זה משבועה אינו יכול לגלגל ואסכימו רבוותא דלא מהני נאמנות לגבי גלגול כדאיתה בנאמנות. ואבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ואסיקנא מגלגלין.
